לוטננט גנרל סיר וויליאם דאובי

וויליאם דאובי נולד בהודו למשפחה אנגלית מיוחסת בשנת 1879. וויליאם נשלח לבית ספר יוקרתי באנגליה ושם בגיל 14 הגיע לאמונה במשיח ישוע.

כיאה למסורת ארוכת השנים במשפחה של שירות בצבא הבריטי, וויליאם בחר בקריירה צבאית ובשנת 1899 מונה לקצין. בשנת 1901 הוא השתתף במלחמת הבורים בדרום אפריקה (לימים הוא כינה אותה כמלחמה לא צודקת.) במלחמת העולם הראשונה, הוא שרת במשך 4 שנים בחזית המערבית. הוא היה המפקד התורן שקבל ביום 11.11.1918 בשעה 11.00 את ההודעה על הפסקת האש  והעבירה לכל הכוחות בחזית. יותר מאוחר, כאשר הוא נשאל לחלקו במלחמה הוא ענה "עצרתי את המפלצת!"

בשנת 1928 וויליאם מונה למפקד החטיבה הבריטית בקהיר. בקיץ 1929 הוא נקרא לפלשתינה במטרה להשקיט בה את המהומות האלימות שעוררו המוסלמים כתגובה לעליה היהודית. מלונדון הגיעו אליו הוראות  להשליט בארץ משטר צבאי או להפציץ מן האוויר כפרים ערביים השותפים לפרעות. וויליאם דאובי התפלל ודרש את הדרכת אלוהים בנושא. וכך, בניגוד להוראות שקבל, הוא פזר את כוחות הצבא המעטים שעמדו לרשותו על פני שטח גדול ככל האפשר והצליח להשקיט את המהומות עוד בשלביהן הראשונים. בסופו של דבר, הביאה החלטתו לסיום שקט ומהיר של המהומות ב-1929. כאות הוקרה לפועלו, העניק לו הישוב היהודי בחברון ספר תנ"ך בעל כריכה מכסף.

במהלך מלחמת העולם השנייה, מונה וויליאם דאובי למפקד הצבאי הראשי של מלטה. למרות שבמלטה היו לצבא הבריטי בסיס ימי וצבאי, הבריטים לא השקיעו מאמצים רבים לביצור האי. המצביא הגרמני רומל הכיר בחשיבות האי וציין שללא מלטה, כוחות הציר יאבדו את שליטתם על צפון אפריקה. לכן, הטקטיקה של כוחות הציר הייתה להפגיז ולהרעיב  את האי במטרה להכניע את תושביו. האי היווה מטרה להפגזותיהם האינטנסיביות במהלך המלחמה שמנו 8 התקפות אוויריות ביום (3,000 התקפות במשך שנתיים).

הרקע הדתי השונה של תושבי מלטה מזה של וויליאם דאובי לא מנע מהם להכיר בעובדת היותו איש אמונה אדוק. הוא ארגן אסיפות תפילה בלילות, שיעורים בכתבי הקודש ושידורי רדיו. המפקד הראשי של הצי הבריטי בים התיכון באותה תקופה – אדמירל קנינגהם - תאר אותו כך:" הוא היה איש חזק כברזל. בטחונו הגדול  בצדקת הדרך של הבריטים הותיר רושם עמוק על תושבי מלטה האדוקים. אמונתו השלמה והשקטה נתנה את ביטויה בשידורי הרדיו שהוא ארגן כמעט מדי ערב וכך תרמה רבות להרמת המורל של אנשי מלטה."

שתי שנות המלחמה רוויות הלחץ במלטה הותירו את חותמתן על וויליאם והוא פנה את מקומו לפילדמרשל גורט. תוך כמה ימים הוא אושפז בבית חולים בלונדון. שם, במהלך החלמתו, גמלה בליבו ההחלטה לבלות את שנותיו הבאות במסעות והרצאות אודות חוויותיו והתנסויותיו. את אלה הוא סיכם במילים הבאות:"לאורך השנים הארוכות, המעניינות והמגוונות של שירותי הצבאי, אלוהים הביע את טובו כלפי בדרכים רבות. ראיתי את השגחתו המקיפה על חיי ואת הדרכתו בכל ענייני... זהו רצוני לחלוק עם אחרים את הדברים האלה שכה עזרו לי. ברצוני להדגיש שאין דבר יותר מעשי ומציאותי מלתת לישוע המשיח להיות אדון בחיי מישהו, וכיום כמו תמיד, אין זה דבר של מה בכך לבטוח באלוהים חיים."

לאחר מסעותיו ברחבי האיים הבריטיים, ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ונורבגיה, וויליאם דאובי חזר ללונדון. מפאת בריאותו הרופפת נבצר ממנו להשתתף בטקס העצמאות של מלטה בנובמבר 1964. כאשר כל פעמוני הכנסיות צלצלו ברחבי האי לרגל המאורע, וויליאם דאובי לקה בשבץ ונפטר.

בני משפחת דאובי בירושלים:

בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, קולונל אורד דאובי, בנו של וויליאם, השתחרר מן הצבא ועבר להתגורר בירושלים עם אשתו פלו. הוא כהן כמנהלן של  "גן הקבר", נמנה על הצוות של "השגרירות הנוצרית הבינלאומית", היה חבר ב"כנסיית המשיח" וזכה לתואר יקיר ירושלים בשנת 1986.

הגנרל אורד ווינגייט, אחיינו של וויליאם, היה קצין בריטי בשנות השלושים של המאה שעברה. הוא נודע בתרומתו לאימוני ההגנה וזכה לתואר "הידיד". מכון ווינגייט נקרא על שמו.

ג'וס ג'ונסטון, נכדו של וויליאם דאובי, עבד ב"גן הקבר" ונמנה על חברי "כנסיית המשיח" (1976-1975). לאחרונה עבד בספרייה של "כנסיית המשיח" ותרם רבות להכנת התערוכה הנוכחית.

"לורנס איש ערב" היה אף הוא קרוב משפחה של וויליאם דאובי. הוא בלה זמן קצר בירושלים יחד עם הגנרל אלנבי בשנת 1917.